Sheva Brachot by Leil Hasder Muktzeh pot lid A Goy who leaves money on Sjabbat wrong name in a ketbuna

מצוות מינוי דיינים בזמן הזה

Category: // By Rabbi: הרב ירון אשכנזי // Answer date: 06.09.2022

Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email
Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

Question:

האם יש מצוה וחיוב מהתורה למנות דיינים בזמן הזה אחר שבטלה הסמיכה?

Answer:

כתב הרמב”ם בפרק א’ מהלכות סנהדרין (הלכה א’): ‘מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר (דברים פרק ט”ז פסוק י”ח): “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”, עכ”ד.
ומקור דבריו במשנה מכות דף ז’ ע”א, דתנן: “סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחו”ל”. ואמרו בגמ’ (שם): “והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם (במדבר פרק ל”ה פסוק כ”ט), למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אם כן מה תלמוד לומר ‘בשעריך’ (דברים פרק י”ז פסוק ח’), בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר”, עכ”ד הגמ’. [ארץ ישראל מחולקת לג’ ארצות [מדינות] כדאיתא במשנה שביעית פרק ט’ (משנה ב’): “שלש ארצות לביעור, יהודה, ועבר הירדן והגליל. וכך איתא בכתובות דף ק”י ע”א: שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לעניין נשואין, יהודה, ועבר הירדן והגליל, על פי זה יתבאר שמלבד עיקר המצוה להעמיד בית דין בכל עיר ועיר יש להעמיד שלשה בתי דין נוספים בשלושת הארצות שבתחום ארץ ישראל].
וכך נקט הטור (חו”מ סימן א’) בפשיטות, שבארץ ישראל יש חיוב למנות סנהדרין בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. אבל בחוצה לארץ החיוב למנות רק בכל במדינה אבל לא בכל עיר ועיר, כפשיטות לשון הגמ’.
מכאן יש לתמוה על מש”כ הרמב”ם (שם הלכה ב): “אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלהיך נותן לך לשבטיך”. ומשמעות דבריו שבחוצה לארץ יש חיוב להעמיד סנהדרין בכל עיר ועיר רק שאין חיוב נוסף להושיב סנהדרין נוספת בכל מדינה ומדינה. ותמוה, שהלא בגמ’ מפורש ההיפך, שאין חיוב להעמיד בית דין בכל עיר ועיר. על כן הוכרח בכסף משנה (שם) לדחוק ולפרש שיש טעות סופר בדברי הרמב”ם, וכך צריך לגרוס: “אבל בחוצה לארץ אין אנו חייבין להעמיד בית דין ‘אלא’ בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר]”. וכך כתב בלחם משנה שודאי טעות סופר הוא.
אולם הרדב”ז (ע”ד הרמב”ם שם) כתב ליישב שהרמב”ם מפרש הגמרא בדרך הזו: בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אבל בחוצה לארץ אין צריך כל כך, אלא, או בכל פלך ופלך, או בכל עיר ועיר. וכתב שבחר הרמב”ם שיושיבו בית דין בכל עיר ועיר ולא בכל פלך ופלך, כדי שלא יצטרכו בעלי דינים לטרוח כל כך. ועיין מה שהאריך הזה הגרי”פ בביאורו לרס”ג (ח”ג פרשה א’ עשין ק”ו).
מעתה יש לדון, האם המצוה היא רק להעמיד בית דין הדן במשפטים שבין אדם לציבור ובין אדם למקום, כגון תיקון תקנות במילי דעלמא ומילי דשמיא או שהמצוה היא גם להעמיד בין דין הדין גם בדינים שבין אדם לחבירו.
כי הנה מלשון המשנה דנקטו לשון ‘סנהדרין’, ואחרי זה בגמרא לא נתפרש שהוא הדין שאר בין דין, יש ללמוד לכאורה שהחיוב הוא רק למנות ‘סנהדרין’ שתפקידם לתקון תקנות ולקנוס קנסות למגר הפריצים כדי להשכין שלום בעולם, אבל אין מצוה למנות בתי דין הדנים בדיני ממונות סתם שאין עיקרם השכנת שלום בעולם אלא השכנת שלום בין איש ובין רעהו גרידא.
ואכן כך היא דעת רבינו בחיי (דברים פרק ט”ז פסוק י”ח), שמהתורה אין חיוב אלא על העמדת סנהדרין של שבעים ואחד ובית דין של עשרים ושלשה.
אולם הרמב”ם בהלכותיו (פרק א’ מהלכות סנהדרין הלכה ד’) סתם וכתב: “עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים”, ולא פירש אם עיקרו מדאורייתא או מדרבנן. והעיר הגרי”ש אלישיב (הובאו דבריו בקובץ תשובות להגרי”ש ח”א סימן קצ”ג אות א’) שהסתום בהלכותיו מפורש בספר המצות (עשה קעו) בזה”ל, “מתנאי המצוה עיר שאנשיה מועטין שאינה ראויה לסנהדרין קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינין הקטנים”, עכ”ל. מתוך שנקט לשון: ‘מתנאי המצוה’, משמע שלדעתו חיוב מינוי דיינים הוא מהתורה. וכך מפורש בספר החינוך (מצות תצ”א) ובדברי הרמב”ן (עה”ת דברים פרק ט”ז פסוק י”ח) שיש מצות מינוי בית דין של שלשה מהתורה.
אלא שהעיר הגרי”ש אלישיב בסוף דבריו, שמדברי הרמב”ם אין להסיק מסקנא ברורה שחובת מינוי דיינים בזמן הזה מדאורייתא כי יש לומר: “מכל מקום זה היה נוהג פעם, דמכיון דהכתוב הזה שנצטוינו למנות דיינים איירי בסנהדרי שבטים וסנהדרי עירות כמבואר בסנהדרין דף ט”ז, אם כן לא שייך מצוה זו רק בכגון אלה הראויים להמנות בסנהדרין, ועל כל פנים סמוכים ודאי בעינן”, עכ”ל. עם זאת כתב בסוף דבריו בדרך הפלפול שיתכן שאף לשיטת הרמב”ם מצוה זו נוהגת גם בזמן הזה מדאורייתא כפי שיתבאר לקמן ס”ק… ע”ש
מכל מקום דעת הטור (שם סעיף ד’) והסמ”ע (ס”ק א’) שמשבטלה הסמיכה שוב אין חיוב מצוה למנות דיינים בזמן הזה כלל, לא מדאורייתא ולא מתקנת חכמים.
וזה לשון הטור והסמ”ע: “ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה”. מדבריהם נקט האו”ת (אורים ס”ק א’) בפשיטות שלדעתם אין חיוב מינוי דיינים בזמן הזה כלל, לא מהתורה ולא מתקנת חכמים. כי אומנם חידשו חכמים דין שלחותיהו בשביל לתת כח להדיוטות לדון בזמן הזה בדבר השכיח שיש בו חסרון כיס, מכל מקום לא חל עליהם שם דיינים, כי אין שם דיינים חל אלא על הסמוכים, ומאחר שלא חל עליהם שם דיינים ממילא לא שייך בהם מצות מינוי דיינים, ובזה מתבאר שלשיטתם דין שליחותיהו אינו אלא רשות שנותינם להדיוטות לדון, אבל אינו מעמיד אותם תחת דיינים סמוכים עד שתחול מצוה להעמידם.
אולם בדברי הב”ח (סעיף ג’) מפורש ההיפך, שבדבריו עמד על השאלה מדוע הביא הטור את לשון הגמ’ שיש חיוב מצות מינוי סנהדרין בארץ ישראל בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ומיישב בזה”ל: ‘נראה מדהביא רבינו ההיא דמכות אלמא דאתא לאורויי דלדידן נמי דליכא סמוכין אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן לא עדיף מינייהו, ואין חיוב להושיב בית דין בחוצה לארץ אלא בכל פלך ופלך בלבד ולא בכל עיר ועיר כי היכא דמושיבין בזמן דהוו סמוכין’, עכ”ל. מפורשת דעתו בשיטת הטור שמכל מקום יש חיוב מינוי דיינים בזמן הזה בכל פלך ופלך כפי שהיה בזמן הסמוכים, וכ”כ בהגהות והערות (שם). ואפשר ששורש מחלוקתם הוא בשאלה אם לדעת הטור תוקף הפסק שנותנים הדיינים בזמן הזה מכח דין שליחותייהו הוא מהתורה ועדיין צ”ע.
אמנם בדברי רמב”ן על התורה (דברים פרק ט”ז פסוק י”ח) מפורש כפי השקפת האו”ת בדברי הטור שלא נוהגת מצוה זו בזמה”ז כלל, שכך כתב וז”ל: “אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין דף פ”ח ע”ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל”. וכך דקדקו האחרונים מדברי הרשב”א (בחידושיו ליבמות דף מ”ו ע”ב) והריטב”א (ביבמות שם) שהוכרחו ללמוד דין קבלת גרים בזמן הזה מפסוק לדורותיכם, כי תוקף הפסק שנותנים הדיינים בדיני ממונות בזמן הזה מכח דין שליחותייהו אינו אלא מדרבנן, והנה כתב הרמב”ן שכל שאין דיניהם דין מהתורה, אין חיוב למנותם כלל.
אולם הרמב”ן בחידושיו ליבמות (דף מ”ו ע”ב) כתב: “אפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין”. ולכאורה לפי”ז יש מקום לומר שחזר בו מדבריו בפירושו עה”ת, ודעתו להלכה שחלה חובת מינוי דיינים בזמן הזה מהתורה, וצ”ע
וחלק עליהם באו”ת (אורים ס”ק א’) ודעתו שמכיון שבזמן הזה מותרים הדיינים לדון בחלק מהדינים מדין שליחותייהו דקמאי קא עבדינן, חל חיוב מינוי דיינים מדרבנן כנוהג מדין תורה, לפי שכל מה שתיקנו רבנן כעין דאורייתא תקון. וכך מפורש בדברי רבינו ירוחם במישרים (נתיב א’ סוף ח”ד) וז”ל, ‘אבל מדרבנן מצוה למנות שופטים אף בזמן הזה שאין סמוכים’, עכ”ל.
ובכסף הקדשים הוסיף על דבריו וכתב, “מכל מקום אף לדבריהם שבלי סמוכים אין דיינים, מכל מקום בהמשפט שעושים על פי שליחותם מקיימים מצות עשה, שעל קיום גוף התקנות נצטוינו מן התורה”, עכ”ל.
עיין בשו”ת יביע אומר (ח”ז חו”מ סימן א’) שהאריך לדון אם מינוי דיינים בזמן הזה הוא מצוה מהתורה או מדרבנן, והביא דעת הרמב”ן שהדבר תלוי במחלוקת אם כח דין ‘שליחותייהו’ הוא מדאורייתא.
מכאן יצא לחקור אחר השקפת הרמב”ם בשאלה זו, ומסקנתו שמצות מינוי דיינים בזמן הזה מהתורה, והביא לזה ראיה ממה שכתב המבי”ט (בקרית ספר בפרק ה’ מהלכות סנהדרין) בביאור דעת הרמב”ם (שם) וז”ל: “נראה דמדאוריתא דנין דייני חוצה לארץ אפילו בדבר שאינו מצוי בדיני ארץ ישראל דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה”. הרי דעתו שבזמן הזה תוקף הדינים הוא מהתורה, ממילא אף חובת מינוי דיינים בזמן הזה מן התורה.
וכך האריך הגרא”י ולדנברג בשו”ת ציץ אליעזר (חלק ט”ו סימן ס”ט אות ב’) להוכיח מלשונות הרמב”ם והרא”ש בבבא מציעא (פרק ג’ סימן ב’) שמצות מינוי דיינים בזמן הזה מהתורה.
וכך העלה הגרי”ש אלישיב (בקובץ תשובות להגרי”ש ח”א סימן קצ”ג אות א’) מדברי הרמב”ם בפרק ב’ מהלכות סנהדרין (הלכה י’) שפסק כדעת רב אחא (בסנהדרין דף ג’ ע”א) שמדאורייתא יחיד כשר לדון בדיני ממונות, ואין צריך שלשה סמוכים. וכבר נתבאר ברמב”ן שכל שמדאורייתא דינם דין, גם המצוה למנותם היא מהתורה.
אולם הג”ר משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”א סימן א’ ענף ג’) העלה מלשון הרמב”ם בספר המצוות (עשה קע”ו) שמצות מינוי שופטים שייכת רק במינוי דיינים סמוכים. וכך העלה הג”ר שמחה זיסל ברוידא (הו”ד בקובץ צהר חי”ג עמוד ער”ב) בדעת הרמב”ם, שלא נוהגת מצות מינוי דיינים אלא בזמן שנוהגת סמיכה.
ועיין בלשון החינוך (סוף מצוה תצ”א) שכתב: “ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה, אבל לא בחוצה לארץ שאין סומכין בחוצה לארץ”. מתוך שכתב נהגת בארץ ישראל בזמן שיש סמיכה משמע שלדעתו אין חיוב מינוי דיינים בזמן הזה מהתורה. וכך העלה באבני נזר (ח”ב יו”ד סימן שי”ב אות נ”א) בשיטתו.
אולם בשו”ת ציץ אליעזר (חלק ט”ו סימן ס”ט) כתב: “לאחר העיון נראה שיש לדחות ולומר שכוונת החינוך בדבריו אלה הוא בעיקר רק להודיענו על מצות הסמיכה שנוהגת רק בארץ, אבל לא על עצם מינוי השופטים, שעל זה יש לומר דסבירא ליה גם הוא שנוהגת גם בזמן שאין סמיכה במקום המוכשר להיות שם סמיכה, והיינו בארץ ישראל”.
וסיים בחינוך וז”ל: “ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, יש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו. ואל הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם. וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב (דניאל פרק י”ב פסוק ג’): “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”, עכ”ל.
ועיין בשו”ת אבני נזר (ח”ב יו”ד סימן שיב אות נ”א) שכתב לבאר כוונתו, שאף שבזמן הזה אין מצות מינוי דיינים מדין ‘שופטים’ אפילו מדרבנן, ברם יש חיוב מצות מינוי דיינים בזמן הזה מדין ‘מלך’, כי תפקיד הבית דין בזמן הזה הוא להשליט סדר בעולם, שהיא מצות המלך כי לולי מורא מלכות איש את רעיהו חיים בלעו, ו’הדין’ הוא אחד האמצעים להשלטת הסדר בעולם, ומסיים בזה”ל: “והוא נקודה נפלאת בעניין זה”, עכ”ל.
ולכאורה זהו כוונת הרשב”א בתשובותיו (ח”ג סימן שצ”ג הובא בב”י סימן ב’ סעיף א’) שכתב שעל הדיינים של זמנינו מוטלת החובה יותר לעמוד בפרץ לקנוס ולענוש שלא מן הדין כדי למגדר מלתא. וראה מה שהארכנו בביאור הדברים לקמן בהקדמת סימן ב’.
ושיטה מחודשת מצינו בזה בשו”ת תשובות והנהגות להגר”מ שטרנבוך (ח”ג סימן תל”‘א אות ג’) שכתב שמכיון שמצוות עשה דשופטים ו’שוטרים’ תתן לך שייך לכו”ע אף בזמן הזה מדאורייתא הגם שיש סברא לומר ש’שופטים’ שאמרה תורה פירושו ‘סמוכים’ כשיטת הטור והסמ”ע, מכל מקום ישאר החיוב למנות דיינים בזמן הזה מדאורייתא מצד ‘השוטרים’ אף לשיטת הטור והסמ”ע, שהרי דין שוטרים קיים אף בזמן הזה, ואיך יוכלו השוטרים לעשות מלאכתם בלא דיינים שיורו להם האמת והצדק. ועוד דלא גרע דין ישראל מדין עכו”ם שמצווים במינוי דיינים מחיוב שבע מצוות בני נח, עכת”ד.
מורם מהאמור ארבע שיטות חלוקות בחיוב מינוי דיינים בזמן הזה.
דעת האו”ת בשיטת הטור והסמ”ע שאין חובת מינוי דיינים בזמן הזה כלל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. וכך עולה מדברי הרמב”ן והרשב”א והריטב”א. וכך היא דעת הגר”מ פיינשטיין והגרש”ז ברוידא בדעת הרמב”ם.
דעת המבי”ט בקרית ספר (בפרק ה’ מהלכות סנהדרין) שחובת מינוי דיינים בזמן הזה מדאורייתא. וכך העלו הגר”ע יוסף הגרא”י ולדינברג והגרי”ש אלישיב בדעת הרמב”ם.
הכרעת האו”ת להלכה כדעת רבינו ירוחם, שבזמן הזה יש מצות מינוי דיינים מדרבנן.
ודעת הגר”מ שטרנבוך שהיא מצוה דאורייתא מדין שוטרים.

Skip to content