Sheva Brachot by Leil Hasder Muktzeh pot lid A Goy who leaves money on Sjabbat wrong name in a ketbuna

השתמטות דיין ובורר מיראת ביזיון

Category: // By Rabbi: הרב הילל מיירס // Answer date: 21.08.2022

Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email
Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

Question:

ראובן קיבל על עצמו לפשר בין שני צדדים שבאו פניו, ואחר שכבר שמע את טענותיהם עד שיודע להיכן הדין נוטה, קיבל שיחת טלפון מאיזה ידיד שסיפר לו על רוע מעלליו של המתדיין שאמור למחר להתחייב על ידו בדין, ויעץ שכדאי לו מאוד ליזהר מלפסוק כנגדו כדי שלא יורע לו או לאחד בני משפחתו וכדי שלא יתבזה על ידו במה שיוציא עליו איזו דיבה רעה. לשמע עברו המפוקפק מאוד של המתדיין התחלחל הפשרן ושאל אם מותר לו להסתלק מהדין מחמת יראתו?

Answer:

אסור לפשרן להשתמט מלפסוק את הדין מחמת איזו יראה לכבודו, או אפילו מאיזה חשש היזק ממון או אפילו נפשות. אולם אם קיבל איום מפורש שיוזק, אפילו רק בממונו, ומכיר הפשרן במאיים שהוא בגדר אומר ועושה, או שהוחזק כמי שעשוי לפגוע בדיין או בממונו, מותר לו להסתלק מהדין ויפנה את התובע להתדיין בפני בית דין הקבוע בעיר שידונו בטענותיו או יתנו לו היתר פניה לערכאות, והמחמיר כדעת השבות יעקב והאו”ת שלא להשתמט אפילו במקום שוודאי יבוא לו הפסד ממון תבוא עליו ברכה, אולם לא יוכל לתבוע מהתובע את נזקו, אלא אם יתנה עימו מראש על תשלום ההיזק באם יבוא.
נימוקים:
ציווי “לא תגורו מפני איש” (דברים פרק א’ פסוק י”ז) חל על כל מי ששרביט המשפט תפוסה בידו, ובכלל זה גם מי שנברר לעמוד כפשרן בין הצדדים [וכל שכן דיין ממונה הקבוע לדון, שאסור להשתמט אפילו אם לא פתח בדין], נשוב להתעמק בפרק זה בשאלה עד כמה מצווה הדיין להסתכן בבואו לפסוק את הדין, האם גם במקום שירא לנפשו ולממונו ולכבודו אסור לו להשתמט מלפסוק את הדין וחייב להגיד את הכרעתו.
איתא בספרי (פרשת דברים פיסקא י”ז): “לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני [ויש גורסים: שמא יהרגני] או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. וכן יהושפט אומר (דברי הימים ב’ פרק י”ט פסוק ו’), ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה'”, עכת”ד הספרי.
הרי שמפורש להדיא בספרי, שאפילו מחמת יראת בעל דין אלם, שירא ממנו הדיין שמא יתנקם ממנו ויהרוג את בנו או ידליק את גדישו, אסור לו להשתמט.
וכך מתבאר מדברי תוספות בביאור דברי ר”י בן לקיש בגמרא סנהדרין דף ו’ ע”ב דאמר: “שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם. שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש”.
ופירשו תוס’ (שם ד”ה ונמצא) וז”ל: “ונמצא חזק רודפו, פירוש לדיין, כדמוכח בתר הכי הא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו”. וכך מתבאר מדברי הסמ”ג (לאוין ר”ז) והטור (סימן י”א) שנקטו כדעת תוס’ בפירוש דברי הגמרא, שמא ירדוף אחר הדיין.
אולם רש”י פירש: “קשה, בעל מריבה מטריח דיינין. רודפו, רודף את הדיין להפך את הדין”. ופירשו בב”ח (חושן משפט ריש סימן י”ב) “כלומר ואיכא זילותא לדיין”.
ובזה יבואר שלדעת תוס’ הסמ”ג והטור, אפילו אם הוא בעל דין קשה העשוי להזיק את הדיין, אסור לו להשתמט, כפי המתבאר מדברי הספרי.
וכך הביא הרמב”ם בפרק כ”ב מהלכות סנהדרין (הלכה א’) את דברי הספרי להלכה, וז”ל: “שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי, ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם”.
וכך מתבאר מדברי מרן בשו”ע חו”מ סימן י”ב סעיף א’ שכתב וז”ל: “שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם, איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר, איני נזקק לכם. ואם היה ממונה לרבים, חייב להזקק להם”.
ומתוך שנקט מרן לשון “רודף אחר הדיין”, כפירוש תוס’ והסמ”ג, ולא נקט “רודף אחר הדין” כדעת רש”י, העלו הפוסקים שדעתו לפסוק בזה כדעת הספרי ותוס’ והרמב”ם, שאפילו הוא אלם העשוי להזיק את הדיין עצמו או את ממונו, משפתח בדין ושמע את טענות הצדדים ויודע להיכן הדין נוטה, אפילו אינו דיין הקבוע לדון, רק קיבלו אותו בעלי הדין לדון להם, אסור לו להשתמט.
מכאן צריך עיון מהא קיימא לן בסנהדרין דף ע”ד ע”א, פיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה חוץ משלוש עבירות, גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה. דשם איתא: “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים”. וילפינן לה מדכתיב (ויקרא פרק י”ח פסוק ה’), “וחי בהם” ולא שימות בהם.
אם כן צריך עיון איפוא בשאלה, במה נשתנה הדיין שנצטווה לדעת הספרי למסור את הנפש וליהרג על קיום מצוות המשפט.
וקודם שנעמוד על דיעות הפוסקים בזה יש להעיר את מחלוקת הרמב”ן והחיזקוני (עה”ת דברים פרק א’ פסוק י”ז) בביאור המשך הפסוק: [“לא תגורו מפני איש] כי המשפט לאלוקים הוא”.
הרמב”ן פירש בזה”ל: “וטעם [מצות לא תגורו] כי המשפט לאלהים הוא. כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה’ ועמכם בדבר משפט (דברי הימים ב’ פרק י”ט פסוק ו’). לומר, כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו נתן אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה’ כי מעלתם בשליחותו”.
לעומתו כתב בחזקוני (עה”ת שם) לפרש את המשך הפסוק באופן אחר וז”ל: “אין לו לדיין לגור מפני איש, כי אין לבעל דין לשנוא הדיין אם הוא מענישו, שיש לו לדיין להשיב לבעל הדין, הרי הקדוש ברוך הוא חייבך, כי המשפט לאלקים הוא”.
וכיוצא בזה כתב לפרש רבינו יונה מגרונדי בשערי תשובה (שער ג’ אות ל”ג) וז”ל, “לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים דף ח’ ע”ב): שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם. וזהו פרוש כי המשפט לאלקים הוא, שלא יבואכם נזק בסבתו”, עכ”ל.
ולכאורה יש לומר שנחלקו במחלוקת רש”י ותוס’. שמדברי הרמב”ן המפרש בפשטות דמיירי מענין בעל דין המסוגל להזיק משמע דסבירא ליה כדעת תוס’ וכפי המסקנה העולה מדברי הספרי שנפסקה ברמב”ם, שאפילו אם ירא הדיין לנפשו, כגון שהבעל דין אלם המוחזק כרשע, וירא ממנו הדיין שמא יהרוג או ישרוף את גדישו, אסור לו להשתמט, כי היא הנותנת, שהרי אם ימנע מלשפוט אנשי רשע העשויים לממש את איומיהם, יגבר הרשע בעולם, ובזה חוטא הדיין לעיקר תפקידו לשפוט ולמנוע חמס.
אולם מדברי החזקוני ורבינו יונה המפרשים שלא בא הכתוב אלא להניח את דעת הדיין, שלא ירא ולא יפחד מאיומי בעלי הדין, כי המשפט לאלוקים הוא, כי הכל יודעים שהדיין אינו אלא כשליח המביא את דבר האלוקים, או מצד שהוא שליח מצוה, מתבאר בהכרח דמיירי באופן שאין הבעל דין מוחזק כמו שעשוי להזיק את הדיין, ובהכרח היינו משום דסבירא ליה כדעת רש”י, שלא בא הכתוב להזהיר אלא את הדיין הירא לכבודו שמא ירדוף אחר הדין להופכו. אבל אם הוא רשע העשוי לרדוף אחר הדיין בגופו ובממונו, מותר, אף שעל ידי זה יתרבה רשע עולם.
וכזאת חזינן בשו”ת מהרשד”ם (חחו”מ סימן שע”ח) שפירש את החילוק שבין שני הנימוקים שמחמתם הורה הרשב”א בתשובותיו (ח”ב סימן שד”מ) לאסור על דיין להשתמט מלדון אלם שאיים שלא יטפלו בדינו, וז”ל [הרשב”א]: “שמא אין בידו כח ומפחידם בדברי הבאי. ועוד שאם כן יהו כל אדם עושין כן שאין לך אחד שלא יוכל להזיק ואם כן אין הגדולים נידונים לעולם והתורה אמרה לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא”, עכ”ל.
וביאר מהרשד”ם את החילוק שבין שני הנימוקים, שלנימוק ראשון אם מכיר הדיין בבעל דין שהוא גברא אלימא האומר ועושה, רשאי להשתמט. אולם לנימוקו שני, אפילו הוא גברא אלימא דבריא הזיקא, אסור לו להשתמט.
ובזה איפוא חוזרת ועולה התמיה גם על דעת הרמב”ן והרשב”א בנימוקו השני, מדוע לא יאמר בזה הכלל “וחי בהם ולא שימות בהם”.
ואכן הרמ”א בשו”ע חו”מ סימן י”ב סעיף א’ הוסיף על דעת מרן הפוסק כדעת הספרי והרמב”ם שאסור להשתמט גם מיראת בעל דין קשה העשוי לרדוף אחר הדיין, וכתב וז”ל: “ויש אומרים דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות”. ומקור דבריו בתשובת מהר”י וייל (סימן קנ”ז).
ובפשטות יש לומר שבדבריו אלו בא הרמ”א לחלוק על דעת מרן, והיינו משום דסבירא ליה שהעיקר להלכה כדעת רש”י, שלא נאסר הדיין להשתמט אלא מיראת בעל דין טרחן העשוי רק לרדוף אחר המשפט להפך את הדין. אבל משום יראת בעל דין קשה עשוי לרדוף אחר הדיין ולהזיקו, מותר, ודלא כמרן שפסק כהרמב”ם.
אלא שיש להתבונן בדבריו טובא, כי המעיין היטב במקור דברי הרמ”א בתשובת מהר”י ווייל יראה שלא עסק אלא מענין מצוות עשה ד’תוכחה’, בזה כתב שנהגו שלא למחות בפרצי עמינו המלעיגין ומלעיבין בתורה ובלומדיה ואינם שומעים למוכיחים, והטעם כתב וז”ל: “אם היינו מוחים בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים עלינו על גופינו ועל מאודינו”. ומבאר: “הא דאמר מי שיש בידו למחות ואינו מוחה וכו’, היינו היכא דליכא סכנה”.
והביא מהר”י ווייל ראיה שמותר להשתמט במקום שיש חשש סכנת נפשות מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע”א ע”א): “בימי רבי פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל. [פירש רש”י, להחזיק משפחות ארץ ישראל מיוחסות ולבדוק אחר משפחות בבל כל הבאים לישא משם אשה]. ובדקו עד לסכנה ופירשו”. פירש רש”י, “ישבו ובדקו, במשפחות ארץ ישראל לברר את דבריו. כיון שהגיעו לסכנה, לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום, פירשו”. הרי שנמנעו מחמת יראתם מלהכריז על פסול אנשי רשע אף שלמעשה ישארו בחזקת כשרותם ויבואו ישראל כשרים להנשא להם.
עוד המשיך מהר”י וייל לדון בשאלה אם רשאי להשתמט גם מחמת סכנת הפסד ממון, וכך השיב וז”ל: “ומה שכתבת אם חייב אדם להוציא ממון על זה, נראה דאינו חייב, וראיה מדאמרינן פרק בן סורר (סנהדרין דף ע”ג ע”א), דילפינן מלא תעמוד על דם רעך דחייב להציל חבירו, ומקשה תלמודא האי מהכא נפקא, מהתם נפקא, אבידת גופו מניין, תלמוד לומר והשבותו לו. ומשני, אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל למיטרח ואגורי לא, קמ”ל. אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הוה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפילו להציל נפש חבירו, וכל שכן הכא גבי עשה דתוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד, מדאיצטריך קרא לכתוב בכל מאודך, שחייב אדם למסור כל ממונו בשביל קידוש השם. ואם היה חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה אם כן כל שכן עצמו, ואם כן מאי איצטריך בכל מאודך, ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו אבל הכא גבי עשה דתוכיח אינו חייב למסור כל ממונו רק מקצת, דאם כן מה שיעור יש בדבר, דבשלמא גבי הכאה עד שיכנו כל דהו אין צריך להוכיחו יותר”, עכ”ל.
הרי שבדבריו אלו נתן שלוש נימוקים מדוע בזמן הזה אין חיוב להוכיח את פריצי עמינו. א. מטעם שממילא לא ישמעו לקול המוכיח. ועל פי זה יש לומר, שלא זו בלבד ש’מותר’ להמנע מלהוכיחם אלא אדרבא, לכתחילה נכון להשתמט מלהוכיחם, כדאיתא ביבמות (דף ס”ה ע”ב) אמר רבי אליעא משום רבי אליעזר בר רבי שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ועוד אמרו אל תוכח לץ פן ישנאך. ובגמרא ערכין (דף ט”ז ע”ב) יליף רב מיתור תיבות ‘הוכח תוכיח’ שבמקום שחושש שמא יכנו אין מצות תוכחה עליו. ובזה יתבאר מה שנקט הרמ”א משמו לשון “נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה”, היינו שאין מוחים בהם כלל מטעמא דהכי.
נימוק שני, כי במקום סכנת נפשות ליכא לחיוב אפרושי מאיסורא. נימוק שלישי, כי אפילו במקום חשש הפסד ממון ליכא לחיוב אפרושי מאיסורא. וכך הביא הרמ”א מסקנתו זו להלכה בשו”ע יו”ד סימן של”ד (סעיף מ”ח), וז”ל: “אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה, ובידו למחות, נתפס באותו עוון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו”, עכ”ל.
אלא שמכל זה צריך עיון גדול בדעת הרמ”א, שהרי כל דברי תשובת מהר”י וייל ושלושת נימוקיו אינם עוסקים אלא מענין הפרשת חוטא מעשיית איסור ומענין חיוב אפרושי מאיסורא, אם כן מהיכן יליף הרמ”א שהוא הדין לענין דיני ממונות, עד כדי כך שהעלה מדבריו שמותר לדיין להסתלק מלפסוק את הדין ולכפות את קיום הפסק על פריץ העשוי להזיק את הדיין בגופו או בממונו נגד המפורש בספרי ונגד דעת תוס’ והרמב”ם והרשב”א [בתירוצו השני] והרמב”ן ועוד.
וכך יש להקשות על דעת מהרשד”ם (חו”מ סימן שע”ח) שהעלה אף הוא בפשטות שמותר לדיין להסתלק מחמת יראת בעל דין אלם, וכך הורה ופסק הלכה למעשה, שאפילו במקום חשש הפסד ממון מותר להשתמט. וכבר תמה עליו בשו”ת נוכח השולחן (סימן ל”ג) וכתב שדבריו נעלמו ממנו.
ועיין היטב בדברי הב”ח בחו”מ (סימן י”ב סעיף א’) שעמד על ביאור דברי הרמ”א בזה, וקודם שנחית לפרש דבריו כתב להכריע במחלוקת ר”י ותוס’ וכך כתב וז”ל: “נראה לי פירוש רש”י עיקר, והיכא דאיכא סכנה יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, וזריז ואינו נענש, דלאו דלא תגורו אינו אלא שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה, אבל בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא”, עכ”ל.
ומכאן המשיך לדון בביאור דעת מהר”י וייל והרמ”א. וכתב: “ואיכא לתמוה דבספרי מפורש דאפילו איכא חשש הריגה והפסד כל ממונא חייב להזדקק להם וברמב”ם מפורש אפילו מוחזק לרשע”.
מתחילה העלה סברא לפרש שאכן דעת מהר”י וייל והרמ”א לפסוק כדעת רש”י בפירוש הסוגיא בסנהדרין דף ו’ ע”ב דהא דנקטינן ‘רודף’, פירושו אחר הדין, ולא אחר הדיין. להורות שרק מפני בעל דין טרחן אסר ר”י בן לקיש להשתמט, אבל במקום שיש חשש היזק לגופו או לממונו מותר.
אלא שדחה סברא זו, וכתב וז”ל: “וליכא למימר דסבירא ליה כפירוש רש”י, דהא בתשובתו לא הזכיר פירוש רש”י אלא הביא ראיה מדאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע”א ע”א) ובדקו עד לסכנה ופירשו וכו”‘.
ולכך המשיך ותירץ בלשון ‘אפשר’ וז”ל: “אפשר דמהר”י ווייל מחלק דהך דספרי אינו אלא בדין שבין אדם לחבירו, התם הוא דחייב לשפוט בצדק ואפילו איכא חששא דספק נפשות, ואהא קאי לא תגורו. אבל בעוברי עבירה שבין אדם למקום דחייבים אנחנו להוכיחם ממצות הוכח תוכיח (ויקרא פרק י”ט פסוק י”ז) יש להקל כיון דאיכא סכנה דגלוי לפנינו שלא יהיו מקבלים אלא אדרבה היו עומדים על גופינו ומאודינו ואפילו הם מזידין יש לשתוק, וכדכתב הסמ”ג בעשה י”א (דף צ”ז ע”ג)”, עכ”ל.
ובדבריו אלו מיישב הקושיה, כי דין העוסק בדינים שבן אדם למקום, כגון דיני יוחסין ותיקון תקנות למגדר מילתא דשמיא, הרי הוא בגדר מצוות תוכחה ואפרושי מאיסורא, וכלפי זה מפורש להדיא בתלמוד שמותר להשתמט מיראת בעל דין קשה העשוי להזיק את נפשו או אפילו את ממונו.
ובזה יבואר, שאכן לכו”ע, גם לדעת מהר”י וייל, אסור לדיין להשתמט מלדון בדין שבין אדם לחבירו, אפילו מיראת בעל דין קשה העשוי לרדוף אחר הדיין בנפשו וממונו. ובזה יתיישב שגם דעת הרמ”א מוסכמת להלכה כפי המסקנה העולה מדברי תוס’ והרמב”ם ומרן בשו”ע, ולא בא לחלוק אלא להוסיף, שבמה דברים אמורים שאסור לדיין להסתלק מיראת בעל דין קשה, בדיני ממונות שבין איש לרעהו, אבל מדינים שבן אדם למקום רשאי להשתמט.
אלא שלפי זה עדיין צריך עיון קצת, א. אם כן מדוע סידר הרמ”א את תשובת מהר”י וייל העוסקת במצות תוכחה בחו”מ הלכות דיינים. ב. ועוד קשה, אם כן מדוע סידר הרמ”א דבריו באופן הנראה כמי שבא לחלוק על דעת מרן. ג. ועוד שעדיין הקושיה במקומה עומדת, דהא קיימא לן פיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה.
ומטעם זה חזר בו הב”ח מתירוצו הראשון ותירץ תירוץ אחר בזה”ל: “אי נמי אין חילוק בין אדם לחבירו לבין אדם למקום, אלא בין דורות הראשונים לבני הגלות. דקרא דלא תגורו אינו מדבר אלא בדאיכא חשש סכנה מבר ישראל גופיה אפילו הוא רשע, אבל כשיש חשש סכנה ממלכות על ידי מסירות דברי היזקא כתוא מכמר (ישעיה פרק נ”א פסוק כ’) כבר למדנו (יומא דף פ”ה ע”ב) וחי בהם (ויקרא פרק י”ח פסוק ה’) ולא שימות בהם”.
מדבריו מתבאר, שאכן דברי הרמ”א בשיטת מהר”י וייל אמורים גם במקום שמעיקרא חלה אזהרת לא תגורו, היינו על ממונה קודם שפתח בדין, או אפילו על מי שאינו ממונה אחר שיודע להיכן הדין נוטה, והחידוש בדבריהם שלא נאמרה אזהרת לא תגורו במקום שיש בו חשש סכנה דבריא היזקא.
ועל פי זה יעלו דבריו בקנה אחד עם דעת החזקוני ורבינו יונה, שאין כוונת הכתוב להורות לדיין למסור את הנפש על קיום מצוות המשפט, שהרי כבר קיימא לן, על שלוש עבירות בלבד נאמר יהרג ואל יעבור. ולא באה התורה בהמשך הכתוב “כי המשפט לאלוקים הוא” אלא בשביל להניח את דעת הדיין, שלא ירא מיראת בעל דין קשה ואלם. על כן, האידנא שיש סכנה, מותר להשתמט.
ובזה יתיישב מה שקבע הב”ח בראשית דבריו, שלענין מעשה מותר להשתמט אפילו מחמת יראת הפסד ממון, כי לא זו בלבד שלא נצטוה הדיין להיכנס לחשש פקוח נפש בשביל זה, אלא אפילו מחמת חשש הפסד ממון מותר לו להשתמט, שהרי לא עסק הכתוב במי שבריא הזיקא, שיזיק את הדיין בגופו או בממונו.
ובזה תתבאר מסקנת מהרשד”ם (חחו”מ סימן שע”ח) שפסק שמותר אפילו לדיין הדן בדין שבן אדם לחבירו להשתמט אפילו מיראת הפסד ממון, שכך כתב לנמק דבריו וז”ל: “אפשר שלא אמרה תורה לא תגורו מפני איש אלא היכא דברי הזיקא, אבל היכא דלא ברי הזיקא לא. והביא לזה ראיה מפסחים (דף ח’ ע”א) דאע”ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקים היכא דשכיח הזיקא שאני והביאו ראיה משמואל הנביא איך אילך ואשמע אל שאול והרגוני”.
ודבריו עולים בקנה אחד ממש עם דברי רבינו יונה המבאר שהדיין הרי הוא כשליח מצוה, והאמנם אין לו לירא משום ‘חשש’ בבואו לפסוק את הדין, מכל מקום, היכא ‘שבריא הזיקא’ אין ערבון לנפשו או לממונו, דאע”ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקים היכא דשכיח הזיקא שאני, ומטעם זה רשאי להשתמט.
מן האמור בדברי הב”ח בתירוצו השני, תעלה המסקנה, שגם דברי הספרי לא נאמרו אלא במקום חשש ‘שמא’, כמשמעות לשון הספרי דנקטו: ‘שמא’ תאמר מתירא אני מפלוני ‘שמא’ יהרוג את בני וכו’ ‘שמא’ ידליק את גדישי וכו’, אבל במקום דבריא הזיקא, שהבעל דין הוא אלם העשוי לממש את איומיו, לא דברה תורה, וחוזר דינו להיות כדין מצות תוכחה והשבת אבידה שאינו מצווה למסור את נפשו או ממונו בשביל כך. ויש לומר, שלסברא זו יסכימו גם תוס’ והרמב”ם ושאר הראשונים, שהרי גם הרמב”ם נקט לשון שמא, ואומנם תוס’ נקטו בפשטות לשון ‘רודף’ אחר הדיין, מכל מקום יש לומר, שגם הם כוונתם רק במקום דלא בריא הזיקא.
והנה מסיום דברי הב”ח מתבאר שהוכרח לדחוק ולפרש שדברי הספרי אמורים רק במקום חשש ‘שמא’ יהרוג, משום הקושיה, שהרי לא נצטווינו למסור את הנפש אלא שלוש עבירות, גילוי עריות שפיכות מים ועבודה זרה, וכתיב וחי בהם, ודרשו בגמרא ולא שימות בהם.
ועיין בשו”ת שבות יעקב (חלק א’ סימן קמ”ג) שהשיג עליו וכתב: “ומה שכתב הב”ח דאין לך דבר שעומד בפני ספק פקוח נפש או היזק ממון, זה אינו, דהא מבואר ביו”ד סימן קנ”ז דלהעביר על מצות לא תעשה מחויב למסור נפשו בפרהסיא, ושלא לעבור. אך שאין זה שייך כאן, כיון שאינו מכווין להעבירו על דת והוי ישראל רק להנאת עצמו קמכווין, ואפילו הכי סבירא ליה להספרי והרמב”ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין אף שמוחזק לרשע, מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין, אבל במוחזק למועד בכך ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולהעביר על מצות לא תעשה דלא תגור”.
הרי שבדבריו אלו העלה קושיה עצומה על דעת הב”ח הכורך את סכנת ממון עם סכנת נפשות בכריכה אחת, כי אומנם אינו צריך למסור את הנפש בשביל שלא לעבור על איסור לא תגורו, מכל מקום מנין לו שיוכל להשתמט אפילו במקום שאין בו אלא חשש הפסד ממון. והרי נפסק להדיא בדברי הרמ”א ביו”ד סימן קנ”ז (סעיף א’) בשם הר”ן והרשב”א והראב”ד (בפרק לולב הגזול) והריב”ש (סימן שפ”ז), וז”ל: “ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה”. הרי שלהדיא מפורש שצריך להפסיד אפילו כל ממונו בשביל שלא לעבור על איסור לאו דלא תעשה, והוא הדין מצות לא תגורו, שהיא מצות לא תעשה.
ומטעם זה העלה מסקנתו, שאומנם מחמת חשש סכנת נפשות [במקום בריא הזיקא] רשאי להשתמט, אבל במקום שאין בו אלא סכנת ממון, אפילו אם בריא הזיקא שיפסיד את כל ממונו, אסור בשום אופן להשתמט כמתבאר מדברי הרמ”א ביו”ד.
ומכאן המשיך לדון בביאור דברי הרמ”א בחו”מ שלא מחלק בזה בין חשש נפשות לחשש ממון, רק סתם וכתב לשון סכנה שממנו מתבאר שהוא הדין שיוכל להשתמט מחמת סכנת ממון, וכתב וז”ל: “ומה שכתב הרב רמ”א בהג”ה שם בשם מהרי”ו נהגו שלא למחות בעוברי עבירה היינו דוקא במצות עשה דהוכיח תוכיח, שאין צריך לקיימו כשיש חשש סכנה, כיון שהוא שב ואל תעשה. מה שאין כן במצות לא תעשה דלא תגורו, וכמבואר חילוק זה ביו”ד סימן קנ”ז וכן מבואר ומשמע שם להדיא בתשובת מהרי”ו וכל זה נעלם מהב”ח לכן נכנס בדוחקים לפרש דברי מהרי”ו ובאמת הדברים ברורים ופשוטים כמו שכתבנו”.
רצה לומר, אומנם מתבאר מתשובת מהר”י וויל ומסתימות לשון הרמ”א שמותר להשתמט אפילו מחשש הפסד ממון, ברם יש לומר, במה דברים אמורים, רק כאשר חיוב המשפט נובע מחמת חיוב מצות עשה, היינו מצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך (ויקרא פרק י”ט פסוק ט”ו), החלה על דיין ממונה הקבוע בעיר להזדקק לדון בכל דין שבא בפניו קודם שידע להיכן הדין נוטה [כמבואר בספרא קדושים (פרשה ב פרק ד’) ובפסיקתא זוטרתא (ויקרא פרשת קדושים דף נ”ג ע”ב)]. אבל כאשר מתווסף לו גם איסור לאו תעשה, כבנידון דידן שכבר יודע להיכן הדין נוטה החלה על כל מי שכבר פתח בדין ושמע הטענות אפילו אינו דיין קבוע הממונה לדון, אסור להשתמט לפי שכבר חל עליו איסור לאו דלא תגורו מפני איש.
ובזה יבואר מה שכתב באו”ת (תומים סימן י”ב ס”ק ב’) בישוב דברי הרמ”א וז”ל: “ונראה דלא קשה מידי, דמהר”י ווייל (סימן קנ”ז) לא מיירי רק קודם שנזקק לדין, רק דעת הרמב”ם (פכ”ב מסנהדרין ה”א) והרשב”א בתשובה (ח”ב סימן שמ”ד) דבדיין קבוע אפילו קודם שנזקק לדין אין יכול לסלק עצמו, בזה דעת מהרי”ו דהואיל דשכיחי היזיקא נהגו שלא למחות ולא לזקק עצמן כלל ולמנוע עצמן מדין, אבל אם כבר נזקק לדין אף מהרי”ו מודה חס ושלום שבשביל פחד או איזה מגור יסלק עצמו מהדין, וחייב לדון, ובזו איירי הספרי דאפילו יהרוג אין לסלק והיינו שכבר נזקק לדין ולא קשה מידי. וכן מצאתי בתשובת שבות יעקב ח”א סימן קמ”ג דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אסור לסלק מחמת פחד בשום אופן, וכן הנכון”, עכ”ל.רצה לומר, לא נאמרו דברי הרמ”א אלא מעניין הסתלקות קודם שידע להיכן הדין נוטה, כי מאחר שעדיין לא חל עליו איסור לאו דלא תגורו, אלא רק מצות בצדק תשפוט עמיתך, מותר להסתלק. אבל אחר שכבר פתח בדין, ואזי גם חל עליו איסור לאו דלא תגורו, אסור להשתמט.
ושוב מצאתי שכיוצא בזה פירש בשו”ת נוכח השולחן (סימן ל”ג) שאכן לא עלה על דעת הרמ”א לדמות את דיני ‘דיינים’ לדיני ‘תוכחה’, כי אכן שני דינים נפרדים הנה, שהרי מצוות תוכחה היא רק בגדר מצות עשה, מה שאין כן בדיינים איכא נמי איסור לאו דלא תגורו. על כן מוכרח לפרש שלא עסק הרמ”א אלא על אופן שעדיין לא פתח בדין, כי מאחר שעדיין לא חלה עליו מצות לא תגורו, רק מצות עשה דבצדק, מותר להשתמט, כדרך שהוכיח מהר”י וייל בתשובתו שמותר להשתמט מקיום מצות עשה שענינה ‘תיקון העולם’ במקום שיש בו הפסד ממון או חשש סכנה.
ועל פי השקפה זו העולה מתשובת השבות יעקב והאו”ת יתבאר, שלכו”ע, גם לדעת מהר”י וייל והרמ”א אסור להשתמט אחר שכבר פתח בדין ויודע להיכן הדין נוטה.
ויש לומר דהיינו משום דסבירא ליה שהעיקר כדעת הרמב”ן (עה”ת שם) וכדברי הרשב”א (סימן שד”מ בנימוקו השני) בפירוש הפסוק כי המשפט לאלוקים הוא, שאם לא כן לא יהיו הגדולים נידונים לעולם. שאם לא ידונו בכל מקום שיש חשש מסירה למלכות ובריא הזיקא לא יהיו הרשעים נידונים לעולם.
אלא שעדיין יש להעיר קצת, כי הנה באו”ת העלה בפשטות מתשובת השבות יעקב, שאחר שפתח בדין, אסור להסתלק משום פחד או מגור, אפילו מפחד לסכנת נפשות. וקשה, שהרי להדיא מפורש בשבות יעקב שלא נאסר מלהסתלק אלא משום הפסד ממון, אבל משום חשש נפשות, מותר, מדכתיב וחי בהם.
ויראה לענ”ד לפרש בכוונת האו”ת לברר לן, שדווקא מחמת פחד או מיגור סתמי שאינו מבוסס, אסור להסתלק, ולא אמרינן בזה ספק נפשות לקולא, דשאני הכא שבפירוש ציוותה תורה, “לא תגורו מפני איש”, וכיו”ב כתב לפרש בשו”ת זקן אהרון (ח”ב סימן קכ”ו). והשבות יעקב לא עסק אלא באופן שעומד מולו עם כלי משחית להורגו, וטעם שמותר להסתלק אינו מצד שלא חל עליו כהאי גוונא ציווי לא תגורו, אלא מטעם אחר, משום דאנוס רחמנא פטריה, כמו שכתב לבאר כיוצא בזה בספר ערך שי (חו”מ סימן י”ב), ודו”ק היטב.
אלא שמכאן שצריך עיון בדעת הב”ח והמהרשד”ם המפרשים בדעת מהר”י וייל והרמ”א, שבמקום דבריא הזיקא, אפילו הוא רק הפסד ממון, מותר להשתמט אפילו לאחר שכבר יודע להיכן הדין נוטה. וקשה, שלפי”ז יסתרו דברי הרמ”א ממה שפסק ביו”ד סימן קנ”ז שצריך לאבד כל ממונו בשביל שלא לעבור על איסור לא תעשה.
וראיתי בספר אולם המשפט (על סימן י”ב סעיף א’) שהאריך להוכיח שגם על עבירת איסור לא תעשה ‘בשב ואל תעשה’ אמרו שאין צריך לבזבז יותר מחומש, ושוב ראיתי שכך כתב באמרי בינה (חו”מ סימן י”ט), שדוקא על לעבור בקום ועשה חייב לאבד כל ממונו, אבל בעובר בשב ואל תעשה אינו צריך לאבד ממון, כדקי”ל במצות עשה. עוד ראה מה שכתבו בספר הלכה פסוקה (סימן י”ב הערה 26) להוכיח, שבכל מצות לא תעשה שהיא לטובת חברו אין צריך להפסיד כלל, והביאו לזה ראיה מהשבת אבידה, שגם יש בזה לא תעשה של: “לא תוכל להתעלם” ואף על פי כן כל שהוא מפסיד אין צריך להשיב, כדאיתא בב”מ (דף ל”א ע”א) ולמדו זאת מדכתיב: “לא יהא בך אביון”.
ובזה תתיישב דעת המהרש”ם והב”ח, ומן האמור יתבאר שבא גופא פליגי, שלדעת השבות יעקב והתומים, על ‘כל’ מצות לא תעשה חייב לבזבז כל ממונו, אפילו אם הוא לאו שעובר עליו רק בשב ואל תעשה. ואפילו הוא לאו שענינו דין שבין אדם לחבירו, והחידוש הגדול העולה מדבריהם, שמצווה הדיין להפסיד את ממונו בשביל שלא יפסד הבעל דין ממון, והטעם יש לומר כי אם ישמט הדיין יפרץ הגדר, ולא יהיו הרשעים נידונים לעולם.
אולם לדעת הב”ח והמהרשד”ם לא נצטוונו להפסיד את ממון על איסור לאו דשב ואל תעשה או בשביל להציל ממון אחרים.
ומכאן עולה התמיה הגדולה על דעת הב”ח ומהרשד”ם, שאם כן לא יהיו הרשעים נידונים לעולם, ויקום כל בעל דין רשע הסבור שדעת הדיין לפסוק לרעתו ויאיים עליו בכל מיני איומי ממון בשביל שיסתלק מהדין.
וכבר עמד מהרשד”ם בתשובתו שם (חלק חושן משפט סימן שע”ח) על קושיה וכתב וז”ל: “ומכל מקום קשה, שאם כן יפסיד זכותו בעל דן שכנגדו, וקשה מאד. לכן נראה לי דודאי כן הוא, שיש לדיין לעשות כל האפשר כדי להציל עשוק מיד עושקו ולהשיב אבדה לבעליה, וסמך וראיה לזה אני אומר שהרי ידוע כמה דבר חמור להוליך האדם לחברו לפני ערכאות שלהם דהוו כאילו מיקר שם עבודה זרה כו’ עד שכתב הרי”ף בתשובה הביאה בית יוסף (חו”מ סימן כ”ו) וז”ל, מה ששאלתם המקבל על עצמו בקנין לילך לדון עם בעל דין לשופטי ישמעאל, יכול לחזור בו או לא, ועוד אם קבל על עצמו שאם לא ילך לפניהם לדון עם בעל דין שיהא כו’, וחזר בו ואמר לא אלך לדיינים גוים, יש לו רשות להוציא ממנו מה שפסק על עצמו, כך ראינו כי זה יכול לחזור בו ואינו חייב ואינו רשאי לילך עם בעל דינו אל הגוים, ולא מבעיא בהא דקא עקר מצוה כו’ אבל בית דין אין מוציאין ממנו. על כרחך הרי אנו רואים שבשום אופן אין לילך לפני גוים, ועם כל זה, אם בעל דין אלם וקשה מוליכין אותו לגוים להציל עשוק מיד עושקו, וכמו שכתב רב שרירא גאון, והוא דבר פשוט קרית לחברך ולא ענך גודא רבה שדי עלויה”.
הרי שבדבריו אלו מבאר מהרשד”ם, שאומנם מותר לדיין להסתלק מיראת בעל דין קשה העשוי להזיק אפילו רק את ממונו, ברם אין זה אלא באופן שיוכל הבעל דין שכנגדו להיפרע ממנו במקום אחר, אפילו בפני ערכאות. אבל אכן אם אין בכוחו להיפרע ממנו בשום מקום אחר, אזי ודאי לכו”ע לא יוכל להשתמט ממנו, לא מצד ‘העבירה’ שיש בהסתלקותו מהדין, שהרי כבר נתבאר שלדעתם אין צריך הפסיד ממון בשביל כך, אלא מהטעם האחר, שאם לא כן לא יהיו הרשעים נידונים לעולם.
ובזה יעלו דברי הב”ח והמהרשד”ם בקנה אחד גם עם דברי הרמב”ן והרשב”א, ומכאן תעלה ההלכה, שלכו”ע, כל שלא יוכל בעל דינו להיפרע ממנו במקום אחר, אין בכח הדיין להשתמט ממנו אלא משום חשש נפשות.
ומכאן שהלכה זו אמורה בעיקר כלפי בית דין הקבוע בעיר, בית דין הממונה על תיקון העולם, שכלפיהם שייכת לאמר הסברא שאם יסתלקו מהדין לא יהיו הרשעים נידונים לעולם, אבל אם אינו דיין הקבוע בעיר, אלא הוא סתם תלמיד חכם או יושב קרנות שקיבלוהו הצדדים לדון ולפשר ביניהם במקום שיש בית דין הקבוע בעיר, רשאי להשתמט, שהרי בהשתמטותו אינו גורם לפירצה, שהרי אין מתפקידו לתקן פרצות, ועדיין יש בכח הבעל דין לפנות לבית דין הקבוע בעיר או לקבל את רשותם להתדיין בפני ערכאות.
מכל האמור לעיל מריש ועד כאן תעלה המסקנה, שלכו”ע אסור לדיין להשתמט רק משום איזה חשש לכבודו, כגון מחשש שמא ירדוף אחר הדין להפוכו וימצא הדיין מתבזה בעצם ערעור הבעל דין על דבריו בפני המון העם והחכמים.
ובמקום שחושש שמא ואולי יפגע בו הבעל דין בגופו או בממונו, לדעת רוב הראשונים אסור להשתמט, וכך הלכה, כי לא נשחדו ישראל על כך, ועוד כי הדין לאלוקים הוא, יודע הבעל דין שלא מליבו בדה הדיין את הדין לרעתו, כי לא הגיד לו אלא את דבר האלוקים.
אולם אם הוחזק הבעל דין כאיש רע ואלם החשוד על שפיכות דמים או על מסירה למלכות באופן שעל ידו עשוי הדין לקפח את נפשו או נפש מי מפני משפחתו, לכו”ע מותר לדיין להסתלק מהדין אפילו אחר שהוא יודע להיכן הדין נוטה, לפי שלא נצטווה הדיין למסור את נפשו על כך, ועוד, משום דהוא אנוס, ואונס רחמנא פטריה.
ואף שהרמב”ם ומרן לא חילקו בזה להדיא, ומשמעות דבריהם שבכל אופן אסור להשתמט, מכל מקום יש לומר מתוך שנקטו בספרי וברמב”ם לשון ‘שמא’, משמע דווקא במקום דלא בריא הזיקא.
ושוב ראיתי שכך העלה הג”ר כלפון משה הכהן בשו”ת שואל ונשאל (חלק ג’ סימן תק”ז) וז”ל: “והגם דסיים מרן ואם היה ממונה לרבים חייב להיזקק להם, כבר כתב מור”ם שם דמכל מקום נוהגים עכשיו וכו’, ורצונו לומר דאפילו ממונה לרבים ואפילו שניהם חזקים פטור הדיין להתטפל להם, כמבואר בלבוש ובסמ”ע ובב”ח ובאחרונים. והגם דמרן ז”ל לא זכר חילוק זה, כיון שהדבר תלוי בשנוי זמנים נראה דגם מרן ז”ל מודה, ומה שלא זכרו מפני שבזמנו ומקומו לא היה חשש זה כלל, אבל מור”ם ז”ל שהיה בערי אירופה חשש לזה. ואם כן יש לומר דכולי עלמא לא פליגי בנוגע לזמן הזה, ואפילו אם יהיה לנו ספק בדעת מרן, כללא הוא דבמקום שלא גילה מרן דעתו סומכים על מור”ם ז”ל, ועוד דכיון דמסופקים בדעת מרן צריך לעמוד בשב ואל תעשה עדיף, ודי בזה”, עכ”ל.
וכך העלה מהר”ח פלאג’י בשו”ת חקות החיים (חו”מ סימן צ”ג דף קנ”ט ע”ד) מסברת עצמו בפשטות, וכתב וז”ל: “ואני אומר דפשיטא ודאי שאם יש חשש סכנת נפשות אפילו אם הוא ממונה לרבים אינו חייב להזדקק, כל היכא דבריא היזקא”. וכך פסק בערוך השולחן (סעיף א’) וז”ל: “וכתב רבינו הרמ”א דעכשיו נהגו שאם הבית דין רואים סכנה בדבר יכולים להסתלק ואפילו בגמר הדין ואפילו דיין קבוע”.
אולם במקום שהחשש הוא רק להפסד ממון, אזי אם החשש הוא רק בגדר חשש בעלמא, ובעל הדין אינו מוחזק כאיש רשע ואלם העשוי לממש את איומיו, לכו”ע אסור להשתמט.
אבל אם הוא אלם ורשע העשוי לממש את איומיו, אזי אם אינו ממונה הקבוע לדון, וגם לא שמע את טענות הצדדים, לכו”ע רשאי שלא להזדקדק להם, לפי שלא חל עליו ציווי בצדק תשפוט עמיתך. ואפילו הוא דיין ממונה הקבוע לדון, רשאי להשתמט, לפי שלא נצווה הדיין להפסיד את ממונו על קיום מצות עשה.
אבל אם כבר שמע את טענות הצדדים, שכבר חל עליו איסור לאו דלא תגורו, אזי לדעת הב”ח ומהרדש”ם, אם קיבל איום מפורש שיוזק, אפילו רק בממונו, ומכיר הפשרן במאיים שהוא בגדר אומר ועושה, מותר להסתלק מהדין ויפנה את התובע להתדיין בפני בית דין הקבוע בעיר שידונו בטענותיו או יתנו לו היתר פניה לערכאות. אולם לדעת השבות יעקב והאו”ת אינו רשאי.
ויראה לענ”ד בשיטת השבות יעקב והאו”ת, שאפילו אם יוזק, לא יוכל לתבוע מהתובע את נזקו, אלא אם כן יתנה עימו מראש על תשלום ההיזק.
ולענין מעשה יראה, שמאחר שמרן לא גילה לנו דעתו בפירוש בשאלה זו אם יוכל להסתלק מיראת ממון באופן שהבעל דין רשע המוחזק כאלם, ועוד שגם דברי הרמב”ם שסמך יתדו על דברי הספרי היכולים להתפרש דווקא באופן דלא בריא הזיקא, כמבואר בב”ח בתירוצו השני ובתשובת מהרשד”ם, יראה לענ”ד, שאם אינו דיין הקבוע בעיר, רק נברר לפשר או לדון בין שנים שקיבלו אותו כדיין עליהם, יוכל לטעון קים לי כהנך פוסקים ולהשתמט במקום דבריא הזיקא גם אחר שיודע להיכן הדין נוטה. אולם אם הוא דיין קבוע, שאם ישתמט מלדון לא יוכל התובע להפרע מהאלם אפילו בפני ערכאות, לכו”ע לא יוכל להתשמט, כי אם לא כן לא יהיו הרשעים נידונים לעולם.
ובסיום פרק זה שבו נתבאר שלכו”ע מותר לדיין אפילו הוא קבוע לדון, להשתמט מחמת סכנת נפשות ודאי באופן שהבעל דין הוא אלם המוחזק כרשע, יש לדון באופן שאותו רשע עומד עליו בתוקף ומאיים עליו לפסוק את הדין לטובתו, האם גם בכהאי גוונא יש לומר אונס רחמנא פטריה ומותר לעוות את הדין בשביל להציל את נפשו.
מריש כי אמינא לפלפל בשאלה זו בסוגיית מציל עצמו בממון חבירו בשביל להציל עצמו מאונס מיתה או ממון (ב”ק דף ס’ ע”ב ודף קי”ז ע”ב) שנתבאר ברמב”ם בפרק ח’ מהלכות חובל ומזיק ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שפ”ח החילוק בין נשא הממון ונתן ביד האנס, שחייב לשלם מהיפה שבנכסיו לאופן שהוי רק בגדר מראה מקום, שפטור. ומשם לפלפל בשאלה אם פסק דין שבכח התובע להוציא ממון על ידי נחשב תמיד בגדר נשא ונתן ביד.
אולם ראיתי בספר מאזניים למשפט (סימן ט’ ס”ק ב’) שהכריע בשאלה זו בפשטות, שאסור בהחלט לדיין בשום אופן להוציא פסק מעוות מתחת ידו, אפילו במקום אונס, והוי בגדר עבודה זרה שעליה נאמר יהרג ואל יעבור. דהכי קיי”ל (בסנהדרין דף ע”ד ע”ב) שבזמן שמד, ועקירת דבר מן התורה אפילו על ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, וכתב: “ואין לך עקירת התורה יותר מעיוות דין צדק”. ולא הותר לו לדיין הירא לנפשו אלא להסתלק מהדין ע”ש.
ויש להביא סמך למה שכתב שצריך למסור את הנפש על שינוי ההלכה מדברי המהרש”ל בים של שלמה (ב”ק פרק ד’ סימן ט’), שפסק שאם שאלו גוי אחד על דין הכתוב בתורה ולא יכול להשתמט, אסור לו לשנות, אלא יקדש את השם וימסור את הנפש, וכתב הטעם כי אם ח”ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ושוב ראיתי שכך כתב לפרש הגר”י קמניסקי מסברת עצמו בחבורו אמת ליעקב על התורה (דברים פרק א’ פסוק י”ז), כסברת המאזנים למשפט בהסתמך ע”ד המהרש”ל.
אלא שלא זכיתי לירד כל כך לסוף דעתו, שהרי סוף סוף אין מתפקידו של הדיין להורות הלכה, אלא לפסוק דין, ובפרט אם מתחילה נברר רק לצורך פשרה. ועל כן נראה לי לפרש שלא נאמרו דבריו אלא כלפי דיין הדן דין תורה, שפסק הדין שיתן הוא בגדר הלכה פסוקה, אבל בזמנינו שבלאו הכי אין דנים דין תורה, וכל שכן אם דין בתורת פשרה או שודא דדיינא וכדו’, חוזר דינו להיות כדין מציל עצמו בממון חבירו, ויתבארו דיניו מהמבואר בשו”ע חו”מ סימן שפ”ח שאם נשא ונתן ביד, היינו שהוציא מידו מיד בעל הדין, חייב לשלם לו את נזקו, ע”ש.

Skip to content