Sheva Brachot by Leil Hasder Muktzeh pot lid A Goy who leaves money on Sjabbat wrong name in a ketbuna

הזמנת בעל דין בהודעת מיל וכדו’

Category: // By Rabbi: הרב ירון אשכנזי // Answer date: 21.08.2022

Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email
Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

Question:

האם ניתן להגדיר בעל דין כסרבן בשביל לתת לכשנגדו היתר פניה לערכאות כאשר הזמנתו להתדיין בפני בית דין נעשתה רק באמצעות שליחת אי-מייל או השארת הודעה קולית בטלפון או על ידי שליחת הודעת SMS וכדו’. וכן האם ניתן להשתמש בהודעה הנשלחת מטלפון כראיה משפטית שבכחה לחייב את הנתבע ממון.

Answer:

כל עוד שלא נתקבל אישור מוחלט מצד הנתבע שאכן קיבל את ההזמנה השלישית לכל הפחות ממזכיר בית הדין או משליח חברת שליחויות כגון דואר רשמי המקפיד להחתים את הנמען או למלא דו”ח מסירת המכתב לנמען, אי אפשר להגדירו כסרבן בשביל לתת לתובע היתר לפנות לערכאות. על כן אין תוקף לשליחת ההזמנות בהודעת אי-מיל והודעות טלפוניות לסוגיהם בשביל להגדירו כלא ציית דינא. אמנם אם השיב על אחת מההודעות שנשלחו לו מבית הדין, דבר המורה בהחלט שהנתבע עצמו השיב קיבל את ההודעה, יש להחשיבו כסרבן ולתת רשות לתובע לפנות לערכאות. באותה מידה אין להחשיב נוסח הודאה על חוב וכיו”ב שנשלח ממספר הטלפון של הנתבע בשביל לחייבו ממון כאשר בעל הטלפון כופר ואומר שלא ממנו יצאה ההודעה, או שמאן דהו אחר השתמש בטלפון שלו בשביל לשלוח את ההודעה בניגוד לרצונו.
נימוקים:
הזמנת בעל דין, בשביל שהיא תחשב כהזמנה המחייבת אותו להענות לה, צריכה להעשות אך ורק על ידי מזכירות בית הדין, כנדרש בגמרא מועד קטן דף ט”ז ע”א מהפסוק: “וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב”, וכנפסק בשו”ע חו”מ סימן י”א (סעיף א’). לכן לא יועיל מה שהתובע עצמו יזמין את הנתבע בשביל להגדירו כסרבן.
ולא יחשב הנתבע כסרבן דלא ציית דינא עד אחר שיתברר שנשלחו לו שלוש הזמנות מבית הדין ולא ענה להם, כמבואר בגמרא בב”ק דף קי”ג ע”א, וטעם שלא יחשב כסרבן עד אחר הזמנה שלישית, מבואר בגמרא לפי שמלמדים עליו זכות שמא מחמת שהיה אנוס לא בא בפעמים הראשונות. ההזמנה הרשמית צריכה להינתן באופן עקרוני בצורה הזו. שלושת הדיינים יושבים ומחליטים שאכן יש עילה לתביעה ואז מורים למזכיר בית הדין להזמין את הבעל דין להתדיין בפניהם. מזכיר בית הדין צריך לתת כתב הזמנה לבעל דין שבו מפורטות א’. שם התובע. ב’. שמות הדיינים שישבו בדין, כמבואר בגמרא סנהדרין דף ח’ ע”א, “זימון בשלושה”. ואם בית הדין ידוע כבית דינו של דיין מומחה ומפורסם די במה שיכתב רק שם הדיין המפורסם בנוסח ההזמנה בלשון הזה: “הרב פלוני ובית דינו מזמנים את כבדו להתדיין בפניהם עם פלוני התובע”.
הסיבה שלשמה צריכים שלושת הדיינים לשבת בדין הסביר הג”ר משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה ח”ג סימן קמ”ב אות ב’), כי על הדיינים שורה שכינה, ומסיבה זו כאשר יסרב הנתבע לבוא הרי הוא כמורד בכבוד השכינה שעל סיבה זו יתחייב בנידוי.
ובימינו שאין מחייבים בעונש נידוי מקפידים שההזמנה לא תעשה בדרך הזו, אלא מזכיר בית הדין מזמין את התובע שלא על פי החלטת שלושת חברי בית הדין. והיא תקנה לטובת הנתבע, בשביל שלא יתחייב בעונש נידוי אם לא יבוא. ואם יסרב, מסתפקים במתן כתב ביד התובע המתיר לו לפנות לכל מקום שירצה, ובכלל זה ערכאות.
מקור דיני הזמנת בעל דין הוא בגמרא ב”ק דף קי”ב ע”ב, דשם איתא: “אמר רבינא, יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי [פירש רש”י. מזמנים אדם ליום פלוני על פי אישה ההולכת אצלו לפי דרכה, או על פי שכניו. וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו. אי לא אתי, מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה]. ולא אמרן אלא דליתיה במתא [פירש רש”י: שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שבית דין בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא], אבל איתיה במתא לא [פירש רש”י: לא משמתינן ליה, דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם] דאמרינן, אימר לא אמרו ליה, דאמרי אשכחינהו שליחא דבית דין ואמר ליה. [פירוש: מאחר שהנתבע נמצא בעיר, יש לומר שסבורים השכנים שהשליח בית דין ימצא אותו למסור לו את ההזמנה ולכן אין הכרח שמסרו לו את ההזמנה]. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא, אבל חליף אבבא דבי דינא לא, אמרי: אשכחוה בי דינא ואמרי ליה [פירש רש”י: כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה]. ולא אמרן אלא דאתי ביומיה, אבל לא אתי ביומיה לא, אימא: אישתלויי אשתלי [פירש רש”י: שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו].
טעם הדין: מתבאר מדברי הגמ’ ופירוש רש”י, שאין לסמוך על השכנים של הנתבע שימסרו לו את ההזמנה אלא באופן שברור שהשכנים מבינים שעליהם לבדם סומכים בית הדין במתן ההזמנה, וגם זאת רק באופן שמסתבר שלא ישכחו להזמינו. לכן אם הנתבע בעיר, כך שיש לתלות שהשכנים סבורים שהשליח בית דין בעצמו ימצא את הנתבע, או שהנתבע צריך לעבור בדרכו על פתח בית הדין, אזי אין לסמוך על הזמנת הנתבע על ידי השכנים. וכן אם הנתבע עתיד לחזור לביתו רק למחרת, אומרים שמא שכחו השכנים למסור לו את ההזמנה.
מגמרא זו יש ללמוד שאכן ניתן להזמין את הנתבע באופנים שמסתבר שאכן קיבל ההזמנה, וכך הוא המנהג להזמין על ידי שליחת הזמנה ראשונה ושניה בדואר רגיל, אבל למעשה אין חורצים דינו כסרבן ואין מוציאים עליו כתב סרבנות עד שיתברר לנו בבירור על פי עדות השליח בית דין שאכן מסר לנתבע את ההודעה השלישית, וכתב בספר ישועות ישראל (חו”מ סימן י”א ביאורים ס”ק ב’) להסתמך בזה על דברי הרמ”ה (הו”ד בשיטה מקובצת ב”ק דף קי”ב ע”ב) שכתב שלא סומכים על אשה ושכנים אלא בהזמנה ראשונה ושניה, אבל בהזמנה שלישית אין סומכים עליהם לנדות את הנתבע עד שיקרא על ידי שליח בית דין.
והטעם כתב בספר ישועות ישראל, כי דוקא את השליח בית דין האמינו כשני עדים לומר נתתי ההזמנה לנתבע, ונאמנות זו לא ניתנה לאשה או שכנים. וכעין זה העלה הגר”ד רוזמן בספרו כללי הדיון (שער ראשון פרק א’ סעיף ו’) שאף שכיום נוהגים לשלוח ההזמנה לדין בדואר רגיל, וסומכים שההזמנות הגיעו ליעדן, בפעם השלישית על הבי”ד לוודא כי אכן קיבל הנתבע הזמנה.
אלא שמדבריהם מתבאר שאכן ההזמנה השלישית צריכה להתבצע רק על ידי מזכיר בית הדין לפי שהאמינהו חז”ל לענין זה כשני עדים.
אולם בשו”ת אגרות משה (אבן העזר ח”ג סימן כ”ט) בדבר מורדת ששלחו לה שלש הזמנות ע”י “דואר באחריות” [דואר רשום] ונרשם משליח הדואר כי האשה סרבה מלקבלם. כתב: “ונראה פשוט שהוא [היינו שליח הדואר] נאמן, אף שאפשר שהוא אינו יהודי מכל מקום כיון שאומנותו לכתוב טעם על מה שלא נמסר להאשה הוא חזקה גדולה שכתב האמת, כי אם רצתה לקבל אך לא מסר מצד עצלותו הרי יכולה לקבול עליו בערכאות, ויהיה מירתת לאבד משרתו לכן יש להאמינו”. ועוד עיין מה שהארכנו בביאור הלכות אלו ממקורותיהם בגמרא עד לפסיקת האחרונים בספרי אוצר פסקי חושן משפט סימן י”א.
ובענין מה ששאלת אם יש להודעת אס אם אס הנשלחת ממספר הטלפון של הנתבע כח של ראיה משפטית היכולה לגבות בבית דין, יש להשיב, ממה נפשך, אם הוא מודה שהוא כתב את ההודעה, פשוט, כי שטר שאדם כותב בלשון הודאה, יכול להגבות בבית דין כמבואר בחושן משפט סימן פ”א. אבל אם כופר ואומר לא אני כתבתי אלא מאן דהו אחר כתב את ההודעה מהטלפון שלי וכדו’, וכל שכן אם טוען שמאן דהו אחר פעל בתחבולה להוציא הודעה תחת מספר הטלפון שלו, כפי שמצוי שחברות או פרטיים שולחים הודעת הנראות כנשלחות ממספרים שלא שייכים להם, ודאי יש לומר המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שמחייבים את הנתבע להשבע היסת, וכיום אין משביעים אלא מציעים ברוב הפעמים לעשות פשרה של שליש לטובת המתחייב שבועה, והכל לפי ראות עיני הדיינים הדנים בתביעה וכח ההחלטה מסור להם ולא נכון להתערב בהחלטתם, על כן ענינו על שאלה זו באופן עקרוני בלבד.

Skip to content