Sheva Brachot by Leil Hasder Muktzeh pot lid A Goy who leaves money on Sjabbat wrong name in a ketbuna

אם צריך להקפיד לכתוב יהודא בא’

Category: // By Rabbi: הרב עופר עוזרי // Answer date: 11.09.2022

Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email
Share on facebook
Share on twitter
Share on telegram
Share on whatsapp
Share on email

Question:

האם יש להיזהר מלכתוב שם איש הנקרא בשם המשמש כינוי לשמו של הקדוש ברוך הוא, כגון במקום לכתוב יהודה, יכתוב יהודא. וכן בשמות משפחה במקום לכתוב אוחנה יכתוב אוחנא?

Answer:

אכן יש המחמירים להיזהר מלכתוב שמות בני אדם שנזכר בהם כינויי שמו של הקב”ה כגון שמות שיש בהם רצף אותיות י’ וה’. אולם למעשה מעיקר הדין הדבר מותר לפי שאין הכוונה בזה כלל לשמו יתברך אלא לאדם הנקרא כך.
מקורות:
כתב מהר”ח פלאג’י בספרו חיים ושלום (ח”א דף ס”ד ע”ג) לאסור באיסור גמור לכתוב שם: ‘וואלהי’ בגט, לפי דתיבת ‘אללה’ הוא שמו של הקדוש ברוך הוא בלשון ערבי. וכתב “ואינו דומה לשם ‘עובדיה’ דבלשון ערבי הוא ‘עבדאללה’ וכו’ נמצא דכותבים בגט ‘עבדאללה’ שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא דגבה טורא בינייהו כיון שיש בצדו תואר דהיינו עבד ה’ יש לכתבו, אמנם מבלי שום תואר רק שמו של הקדוש ברוך הוא ודאי דאסור להזכיר. וכל שכן דשם זה ‘וואלהי’ הוא לשון שבועה וכו’ ולא גרע שם זה משם ‘שלום’ שעיקרו ויסודו הוא כינוי, כל שכן בכינוי זה שעיקרו ויסודו הוא שמו של הקדוש ברוך הוא ויש בתוכו מילת ‘אל’, שהוא שם גמור הא ודאי דאסור להזכירו ולכתבו דאפשר שיבוא לידי בזיון, שהרי הגט לא טעון גניזה ואפשר שיטילו אותו במקום שאינו ראוי או בזיון אחר”, עכ”ל יע”ש.
עוד ראה בתשובת הגרי”ש אלישר (הו”ד בספר מעשה איש סימן ז’, ובשו”ת תורת חיים להגרי”ח זוננפלד סימן כ”ו) שכתב שמעולם היה נבוך בשאלת גיטין שנכתבו בהם שמות “עבדאללה” או “נצאראללה” או “פרג’אללה”, וכו’ שהרי ידוע שערבים והיהודים דוברי ערבית מכנים את השי”ת בשם “אללה”, ולא ראינו שהזהירו על גניזת אותן גיטין. ועוד תמה מדוע לא הזהירו על גיטין שכתוב בהם שמות המסתיימים ב’יה’, כגון עובדיה זכריה וכדו’ וכן בשמות שמסיימים ב’אל’ כגון מיכאל וגבריאל וכדו’, וכן בשם ‘שלום’, ועוד תמה על האו”ת שהחמיר בזה ולא הזכיר גם שיש ליזהר לנהוג כבוד בכתבים שנזכרו בהם שמות אלו. ועיין בדבריו שהביא דברי הגר”ח פלאג’י הנ”ל וכתב שלא הבין דבריו, דמה בכך שיש שם תואר הנלווה לכינוי השם, ולכאורה גם בזה יש צד לאסור. אולם מסיים בסברא, שכל שרגילים לקרוא לבני אדם בשמות אלו, אין בהם קדושה כלל, לפי שאין כוונתו בזה להשם אלא לאדם שנקרא בשם זה, והביא לזה ראיה מתשובת הרדב”ז (החדשות סימן ר”כ) שפסק שאמנם יש להיזהר בכתיבת השם ‘שלום’ בשם מלא כאשר נכתב בנוסח שאילת שלום, אבל מותר לכתובו בשם מלא כאשר בא לכתוב שיש שלום בעיר וכדו’. ועוד הביא דברי החיד”א בספרו ברכי יוסף (או”ח סימן פ”ה אות ח’) שפסק בשם הט”ז להתיר לקרות אדם ששמו ‘שלום’ בבית הכסא ובבית המרחץ, [דלא כדעת הב”ח (או”ח סימן פ”ה) והמגן אברהם סימן פ”ד) והפרי חדש (סימן פ”ה)], וכתב שכך מוכח מדברי הרמב”ם דשרי לתת שלום במרחץ וביהכ”ס, וכתב שכבר כתבו הרא”ש והריטב”א דבכל אגרות כותבים ‘שלום’ ונזרקים לאשפה, והעיד שכך נהגו במקומו להקל בזה, דלא כדעת הר”ן והרדב”ז שהחמירו לכתוב ‘שלם’ חסר וא”‘ו, אולם בברכי יוסף יו”ד סימן רע”ו (אות מ”א) העיד שבערי המערב היו נזהרים בזה] ומסיים: “והמחמיר בזה הנה שכרו אתו. אך בלע”ז מותר גמור והבו דלא לוסיף עלה ואין להחמיר, כנ”ל”. עוד ראה מה שהאריך בזה בספר שדי חמד (ח”א מערכת א’ אות שי”ג ובפאת השדה שם אות ק’).
ועיין בשו”ת תורת חיים להגרי”ח זוננפלד (סימן כ”ו) שהביא דבריו וכתב: “במה שנתעורר בשמות הגיטין שיש בהם שמות בלע”ז וגם בלה”ק, היה נראה להוכיח בפשיטות מדקורעין כל הגיטין שתי וערב ואין חוששין אם יקרעו השמות, שמע מניה שאין בהם קדושה כלל. והעיקר כבר מבואר דבר זה באר היטב בתשב”ץ ח”א סימן קע”ז, יע”ש”, עכ”ל.
וכך כתב בתשב”ץ (שם) וז”ל: “דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו, אבל כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש”. עוד כתב “ובשמות שיש מחלוקת בהם בין החכמים או המפרשים ז”ל אם הם קדש או חול מסתמא יש לחוש למחקן שמא הכותב נתכוון לקדשם, אבל אי ידעינן ביה בספרם דכתבינהו שלא נתכוון לקדשם משום דסבירא ליה דחול הן ודאי שרי למוחקן כהללויה דכתיב בתהלים”.
עוד העיר הגרי”ח לתשובת הרדב”ז (ח”ג סימן תי”ט) דאין בשם לע”ז שום קדושה, ומכאן הוסיף לתמוה על האו”ת, דמניין יצא לו להחמיר בהם יותר משאר כינויים רחום וחנון שמבואר להדיא בש”ס [שבועות דף ל”ה ע”א] דנמחקים. ועוד עיין שם שהעיר שגם רבינו ירוחם (נתיב י”ד חלק ח’) שהביא בחיי אדם (כלל ה’) לא מיירי אלא מענין הזכרת שם לע”ז בפה, אבל מענין כתיבה לא מיירי, והעיד שלא מצא מי מרבותינו הראשונים שהחמיר בזה לענין כתיבה. ע”ש.

Skip to content